<h1>ספר הנייר הלכ' איסור המאכל</h1>
<h2>דף נח.</h2>
וביצים שנמצאו בתרנגולת שחוטה, אם נמצאו נגמרות בקליפתן מותר לאוכלן בחלב, ואם לאו אסורות דאיקרי בשר, וצריך למלוח אותם כדין שאר בשר. ואם נתנבלה התרנגולת הבצים אסורות. אבל ספק ביצה נבלה ספק שחוטה הוי ספיק' דרבנן ולקולא וכשרה. והיכא דאיערבא ביצה אסורה עם שאר ביצים אפי' באלף לא בטלה וכולן אסורות דהא דביצה בשישים ואין ביצה מן המניין היינ' בביצה אפרוח. ה"ג. וביצה שנמצאת בתרנגולת טריפה אסורה, דשמא לא היית נגמרת בשעה שנטרפה והוי ספיקא דאורייתא דהוי כמו ירך האם. וביצה תרנגולת ספק טריפה דנפל שונרא או בר נצא עליה או כל דדריס הנהו ביעי דשיחלא קמא, קואיא"ה בלע"ז, אסורים, אבל אינהו דאתו בתר דאיזקק לה דיכרא וילדה בין תרנגולתא בין ביעתא שריין כדאמימר. הגהה. כתב רב סעדיה גאון וזה לשונו, היכא דמספקא לן בתרנגולת אי טריפה בדרוסה אי לא, כגון דמחי ליה שונרא או תעלא או כל מילי זהירי דדרסי משהינן בדוכרא תריסר ירחי שתא ובנקיבתא עד דתילי ביעי ניגמרי' וידעינן בה דאיזקק לה זכר, ובדספניא לא ראיי' מביעי דהוו במעייהו מקדמא דמחייהו דרסנוה. עכ"ל.
<h2>דף סד:</h2>
ה"ג. גיעולי ביצים, לה"ג. וביעי דאותיבינהו תותי זגתא ורחקינהו זגתא ולא יתבא עלייהו אי נמי ביעי דספנא מארעא ולא עבדן אפרוחין הנהו גיעולי נינהו ושריין, וליכא למיחש דילמא אירחישו, אי נמי זגתא דרמתא ביעתא ולא גמר קליפה החיצונה ההיא זגתא חיישינן דלמא מחאה על מרבעתא ולא יכילה לקבלי ביעתא ושרייא, לה"ג. הגהה. והיינו כפי' ר"ת, אבל לדברי רש"י גיעולי ביצים הם ביצים טהורים שנתבשלו עם ביצים טמאים דאמרי אינשי דמיא דביעי בעלמא ואין בהם טעם, אמנם נהגו להחמיר דאין לסמוך על דברי משל העולם, ובקליפה צריך ששים לבטלה ולכך נחמיר, לשון השר. ורב אלפס כדברי העולם. ע"כ.
ביעתא דאיתבשיל בהדי בישרא אסור למיכל בכמכא דאמרינן בלעא לה מבשרא לה"ג. וביצה שנמצא עליה קורט דם, אם נמצא על הקשר של חלבון ולא עבר חוץ לקשר זורק הדם שהוא מן התורה ואוכל הנשאר, ואם נתפשט חוץ לקשר וגם הוא על הקשר כל הביצה כולה אסורה. ואם על הקשר גירמ"א בלע"ז של חלמון הוא מואיי"ל בל', ונמצא הדם על הקשר אפי' לא יצא ולא נתפשט חוץ לקשר כל הביצה כולה אסורה. הגהה. מן התורה לפי שסופו להיות אפרוח וכבשר דמי ואסור.
הגהה. והני ביעי דלא גמרינן דרמיא לתרנגולא לא תימא כיון דלא גמירן דאסירן משום אבר מן החי, אלא שריין דנפש יפה יאכלם. לה"ג. הגהה. ופי' ר"י שהם משונים מביצים אחרים דאי בביצה תרנגולת הכל מכירין אותו ומאי קמל"ן. לס"ה.
ואם יש דם בביצה אבל אינו על אחת מהקשרים לא של חלמון ולא של חלבון זורק את הדם ואוכל שאר הביצה, ויש מתירים הדם והביצה. לס"ה וביצה שמרוקם וניכר בה צורת אפרוח בגמר אסור כל הביצה כל זמן שלא נתפתחו עיניו ואף יצא לחוץ כר' אליעזר בן יעקב, וקודם שיצא אסור לדברי הכל, ואסור האפרוח שלא נתפתחו עיניו משום נבילה, ואפי' שחטו אין בכך כלום דשחיטה לא שייכא ביה.
דיני ביצים. אסור למיכל ביצי עוף טמא דאמ' חזקיה מניין לביצה טמאה שהיא אסורה שנ' ואת בת היענה וכי בת יש לה ליענה אלא איזו זו ביצה טמאה. ה"ג. וסימני ביצה טהורה כל שראשה אחד כעין הכד עגול, וראש אחד חד, אג"ו בל', גם חלבון, אבו"ן בל', מבחוץ וחלמון מבפנים. ולוקחין בצים מן הגוים בכל מקום ואין חוששין לנבלות וטריפות וסומכין אנו על רוב שהם מעוף טהור. ואסור ליקח מן הגוים בצים הטרופות בקערה שמא עירב בהם של עוף טמא, ואעפ"י הני אובליא"ש וקינטיי"ש, הוא פת שנילוש בקערה בבצים, מותר ליקח מן הגוים, ואין חוששין, דרוב עיסות אינן נילושות אלא מבצים שלימות תחילה ביד עושה העיסה, וגם אין לאסרם משום שמא היה דם בבצים דרוב בצים אין בהם דם, שהרי אנו אוכלין בצים בגחלים ואין בודקין אותן דאזלינן בתר רובא. וכתב רבינו יהודה כי רבי' שמואל ורבי' יעקב אחיו אכלו מהם, ואין לאסרם משום בישולי גוים אפי' לאותן שנזהרין מפת של גוים, דמאחר שנתערבו בעיסה, העיסה עיקר שהרי מברכינן עליה המוציא למ"ה, אלמא קימחא עיקר. הגהה. ואעפ"י שאנו בודקין אותן כשעושין מהם תבשיל חומרא בעלמא הוא, ואם לא בדקם מותרים לכתחלה. ע"כ. ופשטיא"ה של גוים של דגים שאפאן גוי אין להתיר מטעם דדגים עיקר ושמנונית הדג אינו בעין שהרי מכל מקום קודם שניבלע בעיסה היה אסור השמנונית משום בישולי גוים ונמצא שהעיסה בלועה מאיסור דרבנן, אבל העיסה הנילושה מבצים בשעה שבלעה הביצים היו חיים ומותרים גמורים. הגהה. ואם יש אפרוח או דם בביצה טהורה צריך ששים שנתבשל עמה, לס"ה עכ"ל.
<h2>דף סז:</h2>
שרצים דעולין מן אוכלא או מן משקין הנהו לאו כשרצים דמו אלא כאוכל ומשקה דמו, כגון בשרא וכוורי דאתליע דשרו. וה"מ היכא דלא פריש מן אוכלא או משקין, אבל אם פירשו השורץ השרץ על הארץ קרינא בה ואסור. ה"ג. תולעים הנמצאים במים עכורים בכלי מותרים. תולע הנמצא בפרי, אם בא בעוד הפרי באילן אסור התולע, ואם בא אחר שנתלש התולע מותר כל זמן שלא יצא מהפרי, אבל יצא מהפרי אפי' על גגו אסור. גוש"ש בל' של פולין ופויי"ש רגילין לבא במחובר ואסורים. ואם נתבשלו ונמצא בהם תולע דצריך ס' לבטל התולע לבד, וטוב לתת עליהם מים צנונים טרם יוציאם מן הקדירה או יניחם לצנן. פולין ופויי"ש ומיני קטנית שנתבשלו בלא השרביט ונמצא בהם קוצינ"ט כולם מותרים דאין רגילות שיבואו במחובר רק בתלוש, דאם איתא דיצאו במחובר שוב אינן חוזרין לתוך הקיטנית, ואו' הרב כי שרביט פולין שנתבשלו ונמצא תולע באחד מהם יבטל בס'. ויש ליזהר שלא יוציאם בכף או שלא יערה המים עד שיצננו, לפי כי שמא כשיערה המים מן הכלי שהקטנית בו שמא בסוף העירוי לא נשאר רק מעט מים בכלי, ובאותו מעט מים נשאר הטמא ואסר כל מה שבמים, שאין ס' בתוך אותן מים מועטין עם הפולין כשרים שנשארו במים לבטל אותה שרביט כולם בס', ואח"כ אם נתערב אותו מיעוט הנשאר עם האחרים יאסור הכל שהם רותחים. וכן הדין בבשול דגים קטנים, ונמצא אחד מהם טמא מעורב עם האחרים, שאם ישאר אותו הדג קטן עם מעט מהאחרים לא יתבטל כי אין בהם ס' ויהיו נאסרים אותו המיעוט, ולכשיתערבו עם האחרים יאסרו כולם, או אם יוציאם בכף עם כ' או ל' קטנים יתערבו עם האחרים ויאסרו כולן. ולכן טוב לצננם או לערות הכל יחד, ואז אם ימצא הטמא ביניהם יזרקנו והשאר מותר, כי אותם שנגע בעודו חם לא יאסור האחרים, כי דבר הנאסר מחמת נגיעת איסור אינו אוסר בנגיעה האחרים, והוא עצמו מותר דבטל ברוב כשאינו מכירו, ולא שייך לאוסרו מטעם דבריא הוא ולא בטלה כיון שאין המים איסור מחמת עצמו. ובביצים שנתבשלו ונמצא דם או אפרוח באחד מהם, אין להם תקנה אם לא לצנן המים מכל וכל, או להוסיף עליהם מים קרים, כי אין רגילות לבשל כל כך בצים יחד שיוכלו לבטל המיעוט הנוגע אליו. אמנם בין בתולע בין בדג טמא בין בבצים שנאסרו, הקדירה מותרת. כך כתב רבי' יהודה. לס"ה. הגהה. ורבי' יהודה מתיר לפי שכבר נתבטל הטעם ובדבר יבש אין חוזרין ומבליעין.
<h2>דף עד.</h2>
ובהמה שלא שהה שבעה ימים אסורה משום נפל, והאוכל אף בשחיטה כאוכל נבילה. לס"ה. ולד שנמצא בבהמה ולא הפריס על גבי קרקע ולא יצא לאויר העולם ניתר בשחיטה אמו, גם חלבו וגידו מותר ודמו אסור. ואם נמצאת הבהמה טריפה גם הולד שבמעיה אסור, לפי שאין אנו בקיאין להכיר אם הוא בן ט' חדשים אם לאו ונכון לאסור הכל. רב אלפס. ביצה עוף טהור שנטרפו בטו"ץ בלע"ז עם ביצה עוף טמא וכן חלב בהמה טמאה שנתערב עם חלב בהמה טהורה אסורי' אז אינו בטל בס'.
<h2>דף צד.</h2>
[הגהה. תשובה שאלה לרשב"א. בשר שנמצא ביד גוי וכתוב עליו חותם או כשר ואין ידוע מי הכותב, מהוא, מי אמרינן כי אמ' ר' יוחנן בכל משתמר, בחותם אחד לא אמר' אלא במפקיד לבד, או דילמא משתמר סתמא קאמ' ואפי' דלא מפקיד, ואת"ל לאו דוקא במפקיד, גבינה שנמצאת ביד גוי והיא חתומה בדפוסי חותם או כשר מי סמכי' עלה או לא דחיישינן דילמא נפיל דפוס מיד ישראל ומצאו גוי וחתמו. תשובה. הבשר שחתו' עליו כשר או כיוצא בו שורת הדין סומכין עליו דחותם זה מידע ידיע שהוא של ישראל וסומכי' עליו, וכדאמרינן בירך חתומה דישראל מידע ידע, כלומר שמא יבא הישראל לקנות מגוי ויסמוך על סימן זה ולא ברשיעי עסקינן שיסמכו על מה שאין לסמוך בו מן הדין, ותקנתא לרשיעי לא עבדינן. אבל בדפוסי הגבינות יש לאסור ואין שומעין למי שמתיר ואפי' לסמוך על קצת בני אדם שעושים אותם והם ישראלים אנו חוככים לפי שאין נזהרים בהם כהוגן, והרבה שאכילת גבינת הגוים קילא בעיניהם ושומרים, כ"ש שלא נסמוך בהם על החותמות הנמצאים ביד גוי. וכמה פעמים גונבים הדפוסות מתחת מראשות הישראלים הישינים בבתיהם וכמה מהם נאבדים ואנו מוצאים הנה הרבה פעמים, ולכן שומר נפשו ירחק מהם. ואשר אמרת על שני אותיות שהם כשני חותמות, ואמרת שהדפוסי' אעפ"י שיש בהם אפי' כמה אותיו' אינן בעינך אלא כחותם אחד, יפה אמרת שכן האמת כיון שקובעים אותו כאן בפעם אחת ושתי אותיות מקובלי' אנו משם רבותי' בעלי התוספות שהם כשני חותמות ועליהם אנו סומכין הלכה למעשה וכו'].
<h2>דף קטז:</h2>
ובהמה שעשו ממנה גבינים כל השנה ונשחטה אח"כ ונמצא טריפה אמ' במס' נדה בתשובה רשב"ם דהוה עובדא והתירה רבי' שמואל דחזקה דהשתא הוא דנטרפה ועל דא סמכינן, וכן עמא דבר. הגהה. ואע"ג דאותה חזקה לא נתבררה מעולם מ"מ לפי המסקנא דמוכח דאזלינן בתר רובא שפיר הויא היא נתבררה ולכך מותרין הגבינות, בשם רבי' יוסף ז"ל. ע"כ.
ולהעמיד בעור הקיבה אמרינן דהמעמיד בעור הקיבה של נבילה, או של נכרי, הרי זו אסורה בפחות מששים, אבל בששים מותר דהחלב הקרוש אינו מחמת נתינת טעם העור בחלב אלא מחמת חוזקו. וקיבה עצמה אע"ג דפירשא בעלמא הוא אסור ליקחנה משל גוים מבהמה שהרג גוי שאם נמלחה הקיבה בעורה אז ודאי אסור משום בשר בחלב ויש להרחיק מן הכיעור.
וקיבה משחוטה אם נמצאת טריפה קיבתה אסורה לכתחילה, ודיעבד שרי אם כבר העמיד או אם עירבה עם האחרת בדיעבד פשיטא דמותר, וקיבה של כשרה שינקה מבהמה שהיא טריפה מותר להעמיד בה דכשמעמידין כבר נקרש החלב ואין דרך להעמיד בצלול ואותו מעט הנשאר בטל בס' מהגבינה, והקרוש אינו אלא כפרש בעלמא. וכן הדין בכשרה שינקה מן הטמאה, ורגילות הוא ליקח הפרש שבתוך העור ולמולחו יפה יפה משום חששא שמא נכנס בו טעם העור, אמנם להשהות יום שלם או יומים בתוך עורה ודאי אסור, דבלעה שפיר על ידי השרייה מטעמו של עור דאמ' ואי תרי ליה כולי יומא בחלבה שרי מדאורייתא אבל מדרבנן אסור שמבליע גם מפליט.
